ורוד וצהוב

ורוד וצהוב

כתב ואייר: ויליאם סטייג

תרגם: אברהם יבין

עם עובד, 28 עמודים מנוקדים

האריזה – ספר קטן המעוצב כספר לילדים: דק, לבן-ורוד-צהוב, איור בכל עמוד, מעט טקסט, מנוקד.

הסיפור – שתי בובות עץ הונחו לייבוש בחום השמש: ברנש כרסתני צבוע ורוד וברנש ארכני ודק צבוע צהוב. מתפתח ביניהם דיאלוג סביב שאלות פשוטות: מי אנחנו? מי עשה אותנו? מה אנחנו עושים פה? הדיאלוג בין השניים הוא הוא הסיפור.

הגיבורים – צהוב הוא ברנשון חקרן, אנרגטי וקצר רוח. קושיותיו ורעיונותיו הם המניעים את הסיפור. ורוד הוא טיפוס טוב מזג ונינוח, אבל ספקן, כלומר בן-שיח מצוין.

האיורים – בשחור לבן, ממחישים את מה שעולה בשיחה.

הסוף – אינו ידוע. כלומר, איש מגודל שיער מופיע ובודק את השניים. הצבע התייבש? כן, יבש לגמרי. הוא לוקח אותם אתו ופונה לחזור למקום שממנו בא.

ובקיצור – אפשר לסכם בשתי מילים: הונחו, נלקחו. בין שתי המילים הללו נאמר מה שאיננו משתנה – "כמה דברים יצטרכו להישאר תעלומה. אולי לנצח."

נשמע מוכר? המבוגרים בוודאי זיהו את האלגוריה. שהרי השאלות הללו – מי עשה אותנו? לאן הולכים מכאן? – נשאלות מאז נולדה האנושות, והדיאלוג שמנהלים ורוד וצהוב נמשך לאורך הדורות.

אבל האם זהו ספר לילדים? יש לומר כי רוב בני השש יוכלו להבין את הטקסט הפשוט לכאורה בזכות המסגרת הקונקרטית של העלילה ורובם אף ישמחו להציע השערות ברמה הקונקרטית כדי "לסגור" את הסיפור ולחזור לאיזון. אבל ספק אם בן שש ייהנה מקריאה חוזרת, ואם יבחר בספר הזה לקריאה שלפני השינה. ואולי די בכך כתרגיל למהרהרים צעירים.

והמבוגרים, שחייהם עוברים עליהם בצל ה"הונחו, נלקחו", יתענגו על ההצגה הפשוטה והבהירה של הדברים, יקרצו לסטייג וימתינו לספרו הבא. אולי שם תינתן התשובה?

נירה לוין